המקובל האלוקי החסיד
כמוהר"ר שלום מזרחי דידיע שרעבי זצוק"ל זיע"א (מספר אור-הרש"ש, המחבר בר-שם רפאל)
הרש"ש הקדוש, או בשמו המלא, רבי שלום מזרחי דידיע שרעבי זצוק"ל, זיע"א, נולד בצנעא שבתימן בשנת ת"פ - 1720, לרבי יצחק שרעבי ע"ה. יש שסברו שהוא יליד שרעב, על שום שמו, שרעבי, אך ידוע הוא שבצנעא היו משפחות רבות שנקראו בשם זה, כי אבותם באו כנראה משרעב לצנעא.הנער שלום, היה ילד מיוחד שלא הסתפק בלימוד אצל המארי, ונפשו האצילה ביקשה לחדור אל ניבכי הסוד של התורה הקדושה, עוד בהיותו רך בשנים. הילד שלום היה צמוד לבית המדרש, והיה לומד ימים כלילות לאור הנר, שינס מותניו והחל בכוחות עצמו ובדבקותו הרבה, שוחה בים התלמוד ובלימוד חכמת הקבלה, תורת הח-ן, חכמת הנסתר.שעות רבות וארוכות,היה הילד שלום עובדאת קונו בדרכו המיוחדת, בצניעות ובהעלמה, ואין איש יודע מה גודל האור המאיר וזורח מתוכו, ורק לאחר שנים יגלו חכמי הקבלה, כי נשמת הילד שלום היא ניצוץ נשמת האר"י הקדוש, שבא לעולם בדמות הרש"ש.
בלילות, לאור הנר היה לומד את הסוד והנסתר שבעומק התורה, ללכת בנתיבותיה ולחדור אל הפרדס, והוא עדיין נער צעיר. לאחר מות אביו ר' יצחק, נאלץ לצאת להביא טרף אל ביתו, ויט שכמו לסבול, ולבקש מאל אכלו,להשביע נפשות רעבות של אחיו ואימו, בגשם ובשרב, ביום אכלהו חורב וקרח בלילה.צער רב, נצטערה אימו, על כי בנה בכורה, הילד המעולה, נאלץ לצאת את ביתה, להביא טרף ולהחיות נפש,ורק בשבת ישוב אל ביתו.
בוכה האם, ושפתיה רוטטות בתפילה, אב הרחמן, אבי יתומים ודיין אלמנות, נצור נא את בני הרך,בבת עיני, הצילהו משודדים, ומחיות הטרף שוכני הישימון....למחרת בבקר, רץ הנער שלום לנמל העיר עדן, כדי למצא עבודה, שיוכל לאסוף די כסף לשלם עבור ההפלגה בספינה, ועמל רבות בעבודת כפיים, לממן את הכרטיס להמשך מסעו לארץ הקודש.לאחר שצבר די מטבעות, חיפש הנער אניה שתביא אותו אל מחוז חפצו הניכסף והנה נזדמנה לו אניה המפליגה אל ארץ הודו, והיא עוגנת בנמל, ועוד רגע קט, יורם העוגן והיא תפליג אל הים הגדול.החליט הנער שלום להפליג להודו, ומשם ה' יהיה בעזרו ויסלול דרכו להמשך מסעו הארוך והמיגע......
בדרכו מנעים הוא את צעדיו,לימוד בע"פ ובתפילה חרישית,ושיחי המדבר מרכינים גבעוליהם לפניו, והישימון הלוהט דומם, לקול מצעדות רגליו.לאחר הליכה של חמשה עשר יום בשרב ובציה, הגיע הנער שלום אל עיר הנמל הדרומית אשר בארץ תימן, הלא היא העיר עדן, משם יפליג לארץ הקדש. ..למחרת בבקר, רץ הנער שלום לנמל העיר עדן, כדי למצא עבודה, שיוכל לאסוף די כסף לשלם עבור ההפלגה בספינה ועמל רבות בעבודת כפיים, לממן את הכרטיס להמשך מסעו לארץ הקודש...שילם הנער את דמי ההפלגה ותפס לו פינה בירכתיים, ובעוד הספינה מפליגה אל הים ומתרחקת מנמל עדן ומארץ תימן, בלב הנער הצדיק עולות מחשבות על בני משפחתו, על אשר נאנס לעזוב אותם ואת ארץ הולדתו...והמדבר מתרחק והאניה בלב ים, והוא לוחש, מה רבו מעשיך ה', הנה הים גדול ורחב ידיים שם אניות יהלכון. הליל רד ומפינת תאו עולה קולו, קול בכי נהי תמרורים, והוא בוכה על השכינה. -אוי לי על גלות השכינה, אוי לי על חורבן הבית, אוי לי על שריפת התורה, ואתה תקום תרחם ציון כי בא מועד,אוי כי בא מועד.ימים רבים עשתה הספינה דרכה בים, בגלים סוערים, והנער שלום חש בקירבתו אל ה' יתברך, והנה יבשה, ולפניו נראה הנמל הגדול של העיר בומביי שבמדינת הודו...ברדתו מהאניה גילה כי יש אוניה המפליגה לנמל בצרה שבעירק,, ושוב אזר עוז, ויט שיכמו לסבול, בעבודת כפיים מתישה, למען יוכל לרכוש כרטיס הפלגה, לאניה שתביא אותו לבבל,הספינה הרימה עוגן והנער בתוכה, והפליגה לבבל..והנער שלום הצדיק,החל שוקע בספריו הקדושים,וצולל אל עולם התורה והסוד. שבועות וחודשים היטלטלה האניה בים הגדול, ובוקר אחד, ניראו למרחוק מבצבצים אורותיה של העיר בצרה, עיר הנמל הדרומית בקצה גבול בבל...בלב מלא הודיה לה' ית' על שהעבירו את הים הגדול, פסע הנער שלום אל החוף, ושאל למקום הימצאה של קהילה יהודית, וכבר החל מתעניין,בשיירה העושה דרכה אל מחוז חפצו, בחסדי ה' עליו כעבור ימים ספורים לשהותו בבצרה,מצא את מבוקשו, ויצא בשיירת סוחרים צפונה,אל העיר בגדד,שלא פסק בה קול תורה.. ... צועד הנער שלום, עיף ומאובק בחוצות העיר,כה צעיר היה, וכבר עבר ברגליו ימים ומדברות, בהרים וארצות שונות, וכל אותו זמן התעצם בלימוד תורת ה' ועבודתו.
בבגדד העיר, היתה מצויה קהילה יהודית של חכמים והיו בניהם כאלה שהיו בקיאים גם בתורת הקבלה, ושם בישיבה הנעלה, לזכר החכם יצחק גאון, יחידי סגולה היו זוכים ללמוד בה, ובכל זמן שהותו בבגדד היה הולך ללמוד בישיבה זו.היה יושב הנער שלום ולומד הזוהר הקדוש, וכשהגיע לפסוק בפרשת בלק האומר "שוב אל בלק וכה תדבר" היה מוציא מפיו בזעקה מתוך לבו את המילה "כה" שאלו אותו חכמי הישיבה מדוע עושה כך, ואמר להם בשפה התימנית, האדי אל כה חרקת קלבי,היינו הכה הזו שורפת את לבי. ( "כה" שם נרדף לשכינה.(ר.ב.ש).
מאז החלו החכמים לחלוק כבוד לנער הניסתר אמרו עליו זקני בגדד, ובהם החכם יוסף חיים הבן איש חי "נמצא צדיק זה, קודם שזרח אורו בירושלים ת"ו בא אל ארץ בגדד ודרכו רגליו על רחובות עירנו, אך לא נודע כבודו לאנשי עירנו, כדי שיהיו מניחים אותו עטרה בראשם ואשרי עין ראתהו זיע"א".ועוד כתב עליו הבא"ח בספרבן יהוידע" כי אבותינו ספרו לנו על רבינו הרש"ש זלה"ה, כשיצא מארץ תימן בא דרך בומביי ובצרה לעירנו בגדד, כעובר אורח כדי לילך לירושלים דרך דמשק.והיה מעלים עצמו שלא ידעו שהוא חכם, אלא אדם פשוט"...לא ארכו הימים, ונזדמנה לנער שלום שיירה לדמשק, המסע לדמשק בירת סוריה היה מפרך ומלא סכנות, ובהגיעו החל מחפש בית מדרש מקומי, כדי להתפלל מנחה במנין, עם אחיו היהודים, ולהודות לבוראו על הגעתו בשלום אחר חציית המדבר.לא גילה הנער שלום את זהותו האמיתית, ושמר על אלמוניות כאיש פשוט שאינו יודע תורה אלא כשאר האדם, כי לא הגיעה שעתו להתגלות בעולם ולהפיץ מעינותיו חוצה,ועד שיצא להמשך מסעו לארץ הקודש החליט הנער לעבוד למחייתו ,ולמימון מסעו לירושלים..באותם ימים גר בדמשק גביר עשיר ושמו ר' שאול פרחי,שמתוך אהבתו ללומדי התורה הקדיש להם הרמון מיוחד,נקרא "בית תלמוד מועלם בית אל" שם למדו חכמים בתורת הנגלה והח"ן,הלך אליו הנער שלום, הביט בו הגביר דלה מכיסו מטבע כסף, והושיטה לנער הצנום ובלוי הסחבות,חשבו אביון...הנער שלום מיאן להושיט ידו לטול המטבע, והגביר תוהה מדוע לא יקח, ושאלו לרצונו, הציג הנער שלום עצמו לפני הגביר, כאיש פשוט, עני ואביון שהגיע מתימן יחידי, ומבוקשו הוא, אם יוכל הגביר לקבלו כמשרת בביתו,ועגלון נאמן במרכבתו... הגביר חס עליו, ומיד קבלו לעבודה, כמשרת פשוט, האחראי על הסוסים והאורוות, ועל הסעת הגביר, לכל מקום שיחפוץ, במסירות ובנאמנות, באמת ובאמונה, ותוך כדי עבודתו לא פסק להגות בתורה בדבקות וללא ליאות. מדי פעם, היה הולך לישיבה לשמוע את חכמי הקבלה הוגים בתורה ומתעמקים בזוהר הקדוש, ובשאר סודות הקבלה, ניזהר מאד לשמור, לבל יגלו אותו ,כי בן תורה הוא, ואת ידיעותיו הרבות בתורת הנסתר.הנער שלום היה נוהג לעיין לפני החכמים בספר תהילים כדי שיחשבו שרק זו ידיעתו בתורה, אך למעשה היו אזניו קשובות קשב רב, לדברי המקובלים וכל מילה היתה חודרת לבו, אך ברבות הימים חשו המקובלים כי הנער המשרת מסתיר מהם דבר, ולא ידעו מה סודו. יום אחד החליטו המקובלים, שהגיעה השעה לשאול את הנער מי הוא באמת ומה הן ידיעותיו כרגיל אמר הנער כי נער פשוט הוא, אך המקובלים לחצו עליו ודחקו בו עד שנאלץ הנער שלום לגלות להם את סודו,אז נדהמו המקובלים כשגילו כי הנער המשרת גדוש בתורה, וידיעתו בה מקיפה ורחבה הן בפשט והן בסוד תורת הקבלה, והבינו שהמשרת שלום אינו סתם נער עני ואביון, אלא מקובל עצום ונורא, ירא אלוקים אמיתי ותלמיד חכם גדול, יחיד בדורוו...התחנן לפניהם הנער, כי לא יגלו את סודו ואת כוחותיו לאיש ,ובמיוחד לא לגביר פרחי, וביקש מהם שימשיכו להתנהג איתו כנער המשרת הפשוט, המשמש את הגביר, ותו לא.בלב חצוי הסכימו המקובלים לבקשתו, למען ימשיך לחיות בסתר ובהעלם, אך מאותו היום היו יושבים איתו, ומפלפלים יחדיו בכוונות ובסודות עליונים, תמירים ונעלמים..יום אחד הסיע את הגביר בכרכרתו, והיה שקוע בייחודים עליונים, והסוסים החלו לדהור ללא שליטה, צעק הגביר על הנער שלום בכעס רב שיעצור בסוסים מלהשתולל,אז שבה רוחו של הנער לעולם הגשמי, יצא הגביר ומיד, הנחית סטירה מצלצלת על לחיו הקדושה......כמנהג הצדיקים הסובלים ייסוריהם בדומיה, הבליג הנער שלום על כאבו וחרפתו, ולא הגיב כלל, ולא שיתף איש במה שאירע ולא שמר טינה לגביר, על מעשהו, שהרי אינו יודע עדין מי הוא הנער שלום...המשיך הנער שלום לשקוד על לימודו, בתורת הנסתר והנגלה מעלה מעלה בנתיבי הסודות התמירים בחכמת הח"ן, וחכמי הישיבה המקובלים, כיבדו אותו וקיבלו את דברי תורתו האמיתיים כדברי האורים והתומים....יום אחד, נתגלעה מחלוקת בין שלום הנער ובין המקובלים, על ענין פת מצה בערב פסח ובעודו שוקע ומהרהר באירועים, עלתה מחשבה בלבו, כי הגיע הזמן לעלות לציון ולחונן עפרה, חשב והבין בקודשו, כי אכן אלו אותות משמים, המסמנים לו לשים לדרך פעמיו ולהעלות אור בציון. החליט ועשה...כבר למחרת בבקר, עמד ר' שלום בפני חכמי הישיבה ונפרד מהם לשלום, והודה למקובלים על שזכה לחלוק עימהם בתורת ה'.
...חיש מהר נשאו אותו רגליו והנה הוא עומד בשערי ירושלים, והוא אפוף רגשי גיל, וחפצו הטהור להקדים בואו, טרם תשקע השמש למשאת נפשו לישיבה אליה ערג שנים רבות, ישיבת המקובלים "מדרש חסידים בית - אל" שהקים המקובל הקדוש האלוקי ר' גדליה חיון...ליבו של הנער שלום פועם בהתרגשות, אך מנוי וגמור איתו להסתיר את עצמו אף במקום זה, וגמלה בו ההחלטה כי יבוא לישיבת המקובלים בית אל ויבקש להתקבל בה כמשרת פשוט.
נכנס הנער שלום בחשאי אל הישיבה, וראה את המקובלים ופניהם למזרח,בוהקות וקורנות מזוהר הקדושה, והם מתפללים ערבית...דמעות זולגות מעיניו הקדושות, בחושבו, שאכן לא לחינם עבר מה שעבר עד שהגיע לכאן, הנה הוא מצוי ועומד בשתי רגליו, במקום אליו כלתה נפשו כל כך, ישיבת בית אל, כי שם מתפללים ומייחדים על פי כוונות האר"י ז"ל,ומצא מרגוע לנפשו, הסוערת בחרדת קודש ואהבה לבוראו ית'פנה הנער שלום בצינעה וענוה אמיתית לרב גדליה חיון ואמר לו: נער יתום אני ובאתי מארץ תימן, נדודים רבים ותלאות קשות עברתי, עד אשר הגעתי לעיר הקודש. ברצוני להציע עצמי לעבוד כמשרת הרבנים בישיבה הקדושה, תמורת מקום ללון, ופת לחם לאכול ומים לשתות, ואעשה ככל אשר יוטל עלי,ובלבד שתקבלני למשרת בישיבתך...נכמרו רחמיו של הרב חיון על הנער הצנום, וקיבלו להיות משרת בישיבה הקדושה בית - אל......והנער שלום עשה את מלאכתו נאמנה ושרת את המקובלים,הכין להם תה חם לשתות ולאחר הלימוד היה מחזיר את הספרים למקומם, ושוטף את ריצפת בית המדרש. בשעה שהיה פנוי ממלאכתו, היה מתבודד עם קונו, בכוונות עמוקות וייחודים נוראים, את כל ספר "עץ חיים" של האר"י הקדוש ידע בע"פ והיה בקי בהקדמות של חכמת הנסתר, על מתכונתן, וכבר ידע את כל צפוני הקבלה...כאשר היו המקובלים נתקלים בקושיא, ולא ידעו את פתרונה, היה ר' שלום יודע את הפתרון על נקל, אך לא יכול היה לחשוף את עצמו, שהרי רצה להשאר נסתר ופשוט, לכן שתק ולא דיבר, אך על משכבו היה מתייסר, על צערו של הרב חיון, ועל שאינו יכול לעזור, בפתרון הקושיות, שמה יתגלה בצערו, לא הבין ר' חיון מדוע מסתירים ממנו מהשמים את פתרון הקושיות, החליט ר' שלום כי אינו יכול עוד לשתוק,ועשה מעשה...
...מצא הנער שלום דרך לתרץ את הקושיות ולא יתגלה, וכך עשה, היה ממתין למקובלים עד שהלכו אל בתיהם, היה מתגנב אל שולחנו של ר' גדליה חיון, ראש הישיבה, ומשרבב לספרו פתק ובו התשובה לקושיות שעלו באותו היום. מדי יום התרבו הסוגיות שלא נפתרו ע"י המקובלים, וע"י הרב חיון והיה מצטער על כך הרב חיון, צער גדול על כי אינו יודע לתת תשובות לסוגיות שעלו.מתוך צערו החל לחשוב ר' גדליה כי מן השמים אין מראים לו את הפתרון, וכי מאותתים לו משהו, אך מהו הדבר לא ידע...ואכן היה זה אות משמים, כי הגיע זמן גילויו של רבי שלום, אך זה נמלא לבו צער על צערו של ר' חיון, אך היה ממשיך להגניב לספרו פתקים עם הפתרון לכל הקושיות בקבלה, וכשגילה את הפתקים, שאג משמחה ר' חיון ואמר איזה פלא איזה נס, והיה קורא את הפתרון מהפתק, ובו נפתרה הסוגיה באופן ברור ומיושב, וללא סתירה.אין זה מוח אנושי כל וכלל זה שכתב זאת, אין זה כי אם מלאך אלוקים משמים כתב זאת, אמר הרב חיון. אין זה כי אם אליהו הנביא בא בלילה ומניח הפתקים בספרו של ראש הישיבה, לחשו המקובלים, המשתאים ומתפעלים מהחכמה הרבה של פתרון הסוגיות שבפתק, שקורא הרב.בקול תקיף הכריז ר' חיון: אני גוזר עליכם,ומבקש כי האיש אשר הטמין את הפתקים בספרי יקום ויודה במעשה, ואיש לא נע ולא זע. ..והמשרת שלום ממשיך לעיין בספר התהלים שותק ולא עונה כאילו אינו שומע והרב חיון חוזר ומבקש, אמנם הקושיא העצומה כבר נפתרה, אך מי הוא זה כותב הפתקים המופלאים האלה? ואיך ידע את דבר הקושיא? והכל נותר בגדר תעלומה...שמעה ביתו הצדקת חנה, את העניין והחליטה כי היא תחשוף את בעל הפתקים, שהרי איזו זכות יש לאבי ולמקובלים, שיבא אליהו ויתרץ להם קושיות? חשבה, ומאותו רגע ארבה בחלון הצופה לבית המדרש לראות מי הוא זה ואיזה הוא הגאון.
...ערב אחד ראתה את המשרת שלום מדליק אור בישיבה, ולוקח קולמוס בידו, כותב משהו על פתק ותוחב אותו אל תוך הספר של ראש הישיבה ומחזירו למקומו, הבת חנה קפאה במקומה, סמרו שערותיה, ולא האמינה למראה עיניה,כולה נרגשת, רצה חנה אל אביה הרב חיון,ומרוב התרגשות, דבקה לשונה לחיכה, עד שאמרה, אבי..אבי..המשרת..הוא הקדוש..הצדיק..אוי לנו על עלבונה של תורה הוא הגאון..הוא המאור הקדוש..
..הרב גדליה חיון היה המום ממה ששמע מביתו חנה, לקח בידו פנס ורץ לבית המדרש, עם כניסתו, קם לפניו המשרת שלום מלא קומתו, והשתומם מדוע הקדים הרב לבוא לביהמ"ד. הביט הרב חיון בנער המשרת שלום, ואמר: גוזר אני עליך כי תגלה לי, האם אמנם ידך בפתקים הפלאיים? נדהם המשרת שלום, מן השאלה של הרב וליבו הטהור, חושב, כיצד גילה הרב את סודו?.דמעות מחלחלות מעיניו של ה"משרת" שלום, ובקול חלוש ומתבייש אמר: הנני להודות לכבוד תורתו, כי אכן אני שהיטמנתי את הפתקים בין דפי סיפרך אולם...רצה המשרת לדבר, אך המקובל האלוקי ראש הישיבה, הרב חיון היסה אותו...
... ניגש אליו חיבק אותו ונשק לראשו של "המשרת" שלום. ובשפתיים רועדות אמר לו הרב: אשרי אני שזכיתי לראותך, מורי ורבי.והדמעות ירדו חרישית על לחייו הכחושות ובקול תחנונים ביקש מהרב חיון:אנא רבי, אל נא יגלה הסוד הזה ברבים, כי חפץ אני להישאר במסתרים, כפי שהייתי עד היום. ענה לו הרב חיון: אל נא תשת עלינו חטאת, בני היקר,כאשר כבוד התורה מתבזה מתפקיד של "משרת" שנטלת עליך, שגגה יצאה מלפנינו, ועתה תכופר......זהו רצון אל עליון יתברך.ועתה יודע אני, כי כל העת בה הסתירו מעיני את פתרון הקושיות, משמיים סובבו זאת, להוציא אותך מחביונך,די לשבת במסתרים, הגיעה העת בני, להפיץ ממעייניך חוצה,קום ולבש גבורה ועמוד והתעטר בכתר התורה ההולם את ראשך הנאוה.המקובל הצעיר, החסיד הקדוש ר' שלום כפף ראש לפני רבו, וקיבל דבריו בהכנעה מוחלטת. ובעודם מדברים, נפתחה דלת הישיבה והחלו המקובלים מתאספים ללימוד.והנה הבחינו כי דבר גדול נפל היום בישיבה וראו ש"המשרת" שלום לא עוד יושב בפינתו הקבועה ליד החלון כי אם בראש השולחן לצד ראש הישיבה, ופניו זורחות כפני החמה בצהרים...אותה שעה נידמה להם ה"משרת" שלום כדוד המלך, נער רועים אשר נימשח ע"י שמואל הנביא למלך על ישראל.עודם המומים ממראה עיניהם, אמר הרב חיון: תנו כבוד לתורה, כי על כן ניתגלה זהותו של מורינו ורבינו הדגול, שכה השכיל להעלים עצמו מפנינו, תנו כבוד לתורה, אשר בזכותו ניגלו לנו כל התעלומות והצפונות. ניגשו כולם בחרדת קודש, אל המקובל הצעיר רבי שלום שרעבי, ונשקו בחום את ידו הקדושה, ולבם מלא יראה ורעד, ואכן צדיק כתמר יפרח...ביום פטירתו של ר' גדליה חיון, התקבצו כל חכמי הישיבה, ורבים מהמוני העם, לחלוק לו כבוד אחרון, וכולם תוהים ושואלים, על מי יטיל הרב בצואתו, לעמוד בראש ישיבת המקובלים בית אל. שהרי משרת הרב החסיד, ראש ישיבת המקובלים, היתה משרה רמה ונישאת מאד, ואחריות כבדה היתה מוטלת על החסיד ראש הישיבה, כאחריותו של הכהן הגדול ממש...
בדריכות וברעד, פתחו תלמידי הרב את מכתב צוואתו, ולמקרא תוכנה, כמעט ופרחה נשמתם מקירבם, וכך היה כתוב: "מצוה אני עליכם בראש ובראשונה, למנות אחרי את המקובל האלוקי, אשר רוח אלוקים בקרבו, הרב הגאון רבי שלום התימני "משרת הישיבה". הנאספים לא האמינו למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, וחשבו כי דעת הרב חיון נישתבשה עליו בעת שכתב את הצוואה שהרי איש מההמונים בירושלים לא ידע עד רגע זה את גודל קדושתו של הרש"ש האלוקי, ניצוץ נשמת האר"י.או אז פתחה הצדקת חנה ביתו של הרב חיון את פיה ואמרה לנאספים, "משרת" זה,אינו אלא צדיק יסוד עולם ניסתר במעשיו,ובחכמתו הגדולה הצליח להסתיר מכם את ידיעותיו בתורה בנגלה ובנסתר.כל סודות התורה נהירים וברורים לו, כמו שנהירים לו סימטאותיה של ירושלים של מטה..... נלבע י' שבט בשנת תקל"ז. - זצוק"ל זיע"א וזלה"ה.
